פסק-דין בתיק תא"מ 4056-02-11

בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין.

א.   ההליך והצדדים לו

ביום 20.10.2010 הגיש התובע לביצוע שלוש המחאות בחתימת הנתבעת שנמשכו לזכות התובע על חשבון הנתבעת בבנק, כל אחת מהן על סך 2,700 ש"ח (להלן ההמחאות). מועדי הפירעון שצוינו בהמחאות היו 10.5.2009, 10.6.2009 ו-10.7.2009. ההמחאות אינן סחירות ובעלי-הדין צדדים קרובים להן.

הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע ההמחאות במלוא סכומן. לאחר דיון לפני כב' הרשם ניתנה לנתבעת, בהסכמת התובע, רשות להתגונן וההליך הועבר לבירור בסדר דין מהיר [החלטת כב' הרשם ש' רומי מיום 24.5.2011].

הנתבעת עתרה לדחיית התובענה על הסף מחמת מעשה בית-דין. טענתה, בקליפת אגוז, היא שבהליך קודם שהתנהל בין הצדדים והסתיים בפסק-דין הוכרעה בין השאר גם שאלת זכאותו של התובע לסכומים הנקובים בהמחאות תוך שלילתה; כפועל יוצא נשלל כוחו של התובע להגיש תביעה שטרית המעוגנת באותן המחאות עצמן. התובע התנגד לדחיית ההליך על הסף וגרס שההמחאות וזכאותו לסכומים הנקובים בהן כלל לא נדונו בהליך הקודם.

טענות הצדדים בעניינים הללו הוגשו בכתב והושלמו על-פה בישיבת יום 29.1.2012. 

ב.   העובדות ברקע התובענה והליכים קודמים

טענות הנתבעת נסמכות על הליך קודם שהתנהל בין הצדדים. יש לעמוד אפוא על טיבו של אותו הליך, טענות הצדדים שהובאו לדיון בגדרו ותוצאתו.

1.        הנתבעת ובן-זוגה אבנר ציפורי (להלן יחדיו השוכרים) שכרו מהתובע נכס למגוריהם (להלן הנכס). על-פי חוזה שכירות ותוספת לו מיום 23.7.2006 נקבעה תקופת השכירות לשנה אחת, עד 22.7.2007; לשוכרים ניתנה אופציה להאריכה למשך שנתיים נוספות, עד 22.7.2009. השוכרים מימשו את מלוא תקופת האופציה. החזקה בנכס הוחזרה לתובע ביום 22.7.2009.

2.        דמי-השכירות הועמדו על סך 600 דולר לחודש לפי שערו היציג של הדולר כפי שיהא במועד כל תשלום ותשלום, שביצועו נקבע ל-10 בכל חודש גרגוריאני. בנספח לחוזה השכירות נכללה הוראה לפיה " בסוף השנה יחושב ההפרש לפי שער דולר ביום התשלום והצדדים יעבירו את ההפרש". הלכה למעשה לא בוצעה התחשבנות כזו במהלך תקופת השכירות, בהיעדר הענות לכך מצד התובע. השוכרים מסרו לתובע המחאות בגין מלוא דמי-השכירות ושמרו על זכותם לערוך התחשבנות הנובעת מהפרשי שער בתום תקופת השכירות. בתוך כך נמשכו שלוש ההמחאות דנן לזכות התובע בגין דמי-שכירות לשלושת חודשי השכירות האחרונים, קרי מאי עד יולי 2009.

3.        ביום 10.9.2009 הגיש התובע לבית-משפט השלום בנתניה תובענה כספית בסדר דין מהיר נגד השוכרים לתשלום סך של 32,309.50 ש"ח [ת"א 4968-09-09; להלן ההליך הקודם]. ההליך הקודם נסמך כל-כולו על טענת התובע לפיה שכרו השוכרים את הנכס עד יום 23.4.2009 וממועד זה ועד פינויו ביום 22.7.2009 החזיקו בנכס שלא כדין מבלי לשלם דמי-שכירות בגינו. השוכרים נתבעו לשלם לתובע פיצוי חוזי מוסכם בגין תקופת אחזקתם בדירה שמעבר לתקופת השכירות בסך של 250 ש"ח ליום ובסה"כ 22,500 ש"ח, בצירוף סכומים נוספים שיוחסו לנזק שהסבו השוכרים לנכס ולעלות חוו"ד שמאי שניתנה לתובע בעטיו. התביעה העיקרית בהליך הקודם הושתתה על חוזה שהציג התובע, לגביו טען שהוא משקף את יחסי הצדדים והסכמותיהם.

4.        השוכרים התגוננו נגד התובענה שהוגשה נגדם בהליך הקודם ואף השיבו בתביעה שכנגד. זו נסמכה על טענות אלה: חוזה השכירות שביסוד התביעה העיקרית הוא מעשה זיוף ואינו החוזה הממשי שעל-פיו הושכר הנכס לשוכרים; השוכרים החזיקו בנכס כדין עד תום תקופת השכירות המוארכת, 22.7.2009, ובתוך כך שיגרו לתובע ביום 23.4.2009 בדואר רשום את ההמחאות דנן בגין דמי-שכירות לחודשים מאי עד יולי 2009; ההתחשבנות לה זכאים השוכרים בגין הפרשי שער מעלה שקיימת יתרת לזכותם בסך 11,488.87 ש"ח ליום 13.7.2009; בגין יתרה זו, שעולה על סכום ההמחאות, ניתנה לתובע הודעת קיזוז בכתב שנשלחה אליו בדואר רשום ביום 19.7.2009, סמוך לפני תום תקופת השכירות; נוכח מתן הודעת קיזוז ובהתחשב בכך שעד אותו מועד לא הפקיד התובע את ההמחאות חרף חלוף המועדים שננקבו בהן הודיעו השוכרים לבנק על ביטול ההמחאות; התובע נדרש לשלם לשוכרים את יתרת ההפרשים שלא קוזזו כנגד דמי-שכירות לחודשים מאי-יולי 2009, בסך 4,435 ש"ח; כן נתבעו סכומים נוספים בגין נזקי השוכרים, באופן שהתביעה שכנגד הועמדה על סך של 20,265 ש"ח.

5.         בישיבה מקדמית שהתקיימה בהליך הקודם ביום 13.7.2010 באו הצדדים לכלל הסכמה דיונית שמפאת חשיבותה להכרעה בבקשה דנן תובא כלשונה:

אנו מסכימים כי ביהמ"ש ימנה מומחה מטעם ביהמ"ש, מומחה לבדיקת כתבי יד ומסמכים, שיבחן האם הנתבע חתם על ההסכם נספח א' לכתב התביעה והאם מדובר בהסכם אותנטי. כן יבדוק המומחה את נספח ב' לכתב התביעה, האם גם הוא אותנטי או מזויף. כן אנו מסכימים כי במידה והמומחה יקבע שהנתבע חתם על ההסכם, אזי הנתבעים ישלמו את סכום שלושת השיקים שבוטלו ואז אנו נטען לעניין הנזק לאחר שתינתן לנו האפשרות להגיש מסמכים מטעמנו וביהמ"ש יתן פסק-דין לפי סעיף 79א', ללא הנמקה. במידה והמומחה יקבע כי הנתבע לא חתם על ההסכם, אזי התביעה בכל הנוגע לשכר הדירה נדחית והתביעה הנגדית להפרשי שער מתקבלת וגם אז נטען לעניין הנזק ולאחר שתינתן לנו האפשרות להגיש מסמכים מטעמנו וביהמ"ש ינתן פסק דין לפי סעיף 79 א', ללא הנמקה.

לאור הסכמות הצדדים (להלן ההסדר הדיוני) הורה בית-המשפט [כב' השופטת קולנדר-אברמוביץ] על מינוי מומחית לבדיקת המסמכים שבמחלוקת (להלן המומחית).

6.        חוות-דעת המומחית אימתה את טענת השוכרים בקובעה שהחתימה על החוזה שביסוד התביעה העיקרית אינה חתימת הנתבע. ברוח ההסדר הדיוני הוגשו טענות הצדדים לעניין הנזק, בטרם יוכרע ההליך בפסק-הדין. בטיעונו הזכיר התובע במפורש את ההמחאות בזו הלשון: " [...] יש לקבל את תביעת התובע וזאת לאור העובדה כי הנתבעים מסרו שיקים מראש בגין כל תקופת השכירות אשר בגין (3) השיקים האחרונים ולמרות שהתגוררו בדירת המגורים נתנו הוראת ביטול על ההמחאות הנ"ל". לטיעוניו צירף התובע את העתקי ההמחאות דנן.           

7.        ביום 3.3.2011 ניתן פסק-דין בהליך הקודם. תביעת התובע נדחתה במלואה; תביעת השוכרים התקבלה בסכום של 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה עד לתשלום בפועל. בנוסף חוייב התובע בתשלום הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד.

בפסק-הדין קבע בית-המשפט, בין השאר, כך:

בדיון שהתקיים בפני ביום 13.7.10 ולאור טענות הנתבע שלא חתם על הסכם השכירות הסכימו הצדדים שמומחה בית המשפט ייתן חוות דעתו בשאלה האם אכן חתם הנתבע על הסכם השכירות. כן הסכימו שחוות דעת המומחה תהיה מכרעת ולאחריה, במידה והמומחה ייקבע שאכן זו חתימת הנתבע אזי הנתבעים ישלמו את סכום שלושת השיקים שבוטלו והצדדים יוכלו לטעון לענין הוצאות כאשר בית המשפט ייתן בענין זה פסק דין לפי סעיף 79 א' וללא נימוקים.